

המאמצים של חברי הקבוצה מול המוסדות הבירוקרטיים – הקיבוץ ומחלקת ההתיישבות בתק"ם – צולחים אט-אט, ונדמה שהכל עובד כשורה. בראיון בשבעה לילות למיה סלע אמר שקד על הדור של הדמויות בספר: זה הדור שהכי נחבל. הם היו עדיין חדורי אמונה, אבל עם כל הלהט הזה הם לא יכלו לפעול, כי האקלים הפוליטי לא היה לטובתם. זה הדור שהכי קופח על ידי ההיסטוריה, הם לא קיבלו שום הכרה".
זו נקודת המפנה בעלילה, הטוויסט אם תרצו, מתרחש כאשר המוסדות, שהחלו להיות מאוישים באנשי ימין, תוקעים מקל בגלגלי הקבוצה ואינם מאפשרים להם ליישב נקודה זנוחה ליד הכנרת. למעשה הם מנסים לסתום את הגולל על ההתיישבות בתנועה הקיבוצית. העלילה מגיעה לנקודת רתיחה. ומשם? אסטה לה ויקטוריה סיימפרה!
על גגות תל-אביב
חלקו השני של הספר, 'תפארת' שמו, נפתח בכישלון הקמת הקיבוץ, ובעקבותיו פונים החמישה לאירוע התנגדות של ממש. לעזרתם עומד קומוניסט חביב וצבעוני מן העיר הגדולה בשם אילן, מפ"מניק חתרני, שדעותיו קיצוניות הרבה יותר מאלו של חברי הקבוצה. הוא משכנע אותם לחטוף בת של תעשיין אמריקאי מושחת שהקים מפעל טקסטיל גדול בשרון, לאחר שהממשלה ביטלה את מכסי המגן של הענף, כדי לחשוף את קשרי ההון-שלטון שהחלו לקרום עור וגידים בראשית שנות השמונים.
הקבוצה שולחת לתל אביב את עמוס, הצעיר בחבורה, כדי לעקוב עם אילן אחר בתו של התעשיין. השניים מתלבטים בדבר הדרך הראויה ביותר לביצוע החטיפה. החלק הזה בספר נע בין ימי המעקב בתל אביב לבין חיי הקיבוץ של שאר חברי הקבוצה. המפגש של עמוס עם העיר הגדולה בצל רעיון החטיפה הוא מרתק. מהלך הניתוק של הדמות ממרחב מחייתה והצבתה במרחב חדש, זר ומנוכר, נעשה במיומנות רבה. הוא חושף צדדים רבים בדמותו של עמוס, מעמיד את רעיון הקבוצה באור נוסף, ומעלה שאלות קיומיות על המציאות הכלכלית החדשה במדינת ישראל.
הכתיבה הקולחת של שקד והראייה הספרותית החדה מנקזת את העלילה עם שובו של עמוס מהמעקב לרצף אירועים דרמטים, מסחררים וקוצפים, גדושים באבדון ותפארת, אבל את אלה אשאיר כמובן לקורא. טוב יעשו בתנועה הקיבוצית אם ידאגו שספר זה יגיע לכול תיכוניסט צעיר, שינשין חייל.
האידאליסטים האחרונים
מאת: שאול דותן
ידיעות הקיבוץ | 13.01.17
טל שקד (עין חרוד מאוחד) כתב ספר מצויין, ארוג בדמויות רבות, הפותח צוהר אל עולמם של הצעירים האידיאליסטים בתנועות הקיבוציות • מבלי חשש נוגע שקד בעצבים החשופים של הדמויות, מצביע על ההישגים המרהיבים של תנועת הקיבוץ המאוחד, ומחולל אבדון ותפארת מרשימים
מה היה קורה אילו היו חמישה קיבוצניקים צעירים מעמק יזרעאל בשנת 1981, החשים שהקיבוץ איבד את דרכו האידיאולוגית, מתאגדים לקבוצה אקטיביסית ומנסים להחיות את חזונו של יצחק טבנקין, אך השלטונות מסכלים את נסיונותים בעורמה ובנבזות? האם היו יוצאים למתקפה? להתנגדות אלימה? למאבק עיקש? הסופר הצעיר טל שקד מקיבוץ עין חרוד מאוחד כתב על כך רומן ביכורים.
מעטים הם הסופרים הצעירים המעיזים לכתוב רומן ביכורים בגוף שלישי ולהתעמת עם המורכבות הגדולה הכרוכה בכך, ודאי כשהוא מרובה בקולות וצבעים, ומעל לכול יושב בסיר לחץ מבעבע כמו קיבוץ. לא לשווא כתב הסופר המחונן אסף שור על המחבר "ניכרות אהבתו של שקד לספרות עברית ובקיאותו בה. זה אתגר גדול, לאפיין הרבה דמויות על רקע מחלוקת אידיאולוגית - ושקד עומד בו בגבורה. יפה ומרשים!" זה בהחלט הישג ספרותי שאין להקל בו ראש, קל וחומר כשמדובר ברומן ביכורים.
שקד מצליח לאפיין במיומנות מעוררת הערכה כל דמות ודמות, לתת לה אוטונומיה משלה, לשרטט קווים לדמותה, אך בה בעת לא לחרוג מן המבנה הקולקטיבי של קבוצת הצעירים הסוערת. המהלך הזה מורכב מכמה חלקים משמעותיים: (1) על המחבר להציג את עולמה הפנימי של הדמות ולתת דרור לרעיונותיה האישיים; (2) עליו להצליח לאפיין אותה גם מנקודת מבטו של האחר; (3) עליו לתת ביטוי לתדמיתה בתוך הקיבוץ עצמו. בתוך כך נוצר טיול תמידי בין הפרט לכלל ובין הסופר אגו לאגו של הדמויות עצמן.
סבים אכלו בוסר
חלקו הראשון של הספר, 'אבדון' שמו, עוסק במאמציה של חבורת הצעירים – עמוס, נמרוד, אלומה, אבנר והגר – להקים קיבוץ. הם מתכנסים במקלט דחוק, שאת קירותיו מקשטות תמונות של גיבורי היישוב והתנועה: יצחק טבנקין, אהרון ציזלינג, אלכסנדר זייד ועוד רבים וטובים. הסיפור בחלק הזה נע בין תוכנית הקבוצה לחיי הקיבוץ. שקד מתאר בכישרון רב את נופי העמק ומחדיר רומנטיקה רבה לאסיפת חברים בחדר האוכל, טוען אותה בסוגיות הרות גורל ומתאר ויכוחים אידיאולוגים בתשוקה רבה, כמו היו חברי הקיבוץ אברכים צעירים.
לכל אחד מהחברים בקבוצה יש סיפור אישי מורכב עם ההיסטוריה הקיבוצית, וגולת הכותרת היא הסבים, דור המייסדים. שקד מבין היטב שכדי ליצר חומר בעירה שיניע את הסיפור ויוביל את הדמויות להקים קיבוץ, צריך מעט יותר מרצון טוב. לכן, בשילוב השינויים הפוליטים המתחוללים במדינה, הוא נותן ביטוי לזכרונות הילדות של הדמויות מסביהם, מעורר בהן רצון להנציח את זכרם ולא לתת לעבר המפואר לגווע.